מתוך הספר:

הוא עצר והביט בי במבט פראי ואמר פתאום, "בנאדם. אתה הולך למות. אתה יודע את זה? יום אחד אתה תמות ואז מה תגיד? התאמנתי להיות ילד טוב כל החיים? לא רציתי להפריע לשכנים? השתדלתי לנסוע לאט ובאלגנטיות? התבטאתי תמיד כשורה בכל מקום ובכל אירוע? מה תגיד, אה? הייתי בסדר? תקשיבו – תכניסו אותי לגן עדן, בחייאת, תעשו טובה – הייתי ילד טוב תשעים שנה!”
הסטתי את המבט והסתכלתי על עץ מרוחק. האמת – לא ידעתי מה לענות לו. הוא צדק. כמה אנרגיה אני משקיע ב"להיות בסדר", ב"להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון". זה אפילו לא מודע. אני בכלל לא שם לב לזה – זה פשוט נמצא שם קבור בתוך התודעה שלי ומנהל אותי. ככה אני מסתדר בכל מקום, תמיד לומד מה להגיד ואיך. תמיד התגובות שלי הן ‘נאותות’. אבל איפה אני בכל זה?
"אולי אתה צודק”, אמרתי והשפלתי את המבט ובעטתי באבן.

"אחי”, הוא אמר ותפס אותי בזרועותיו, "אני אוהב אותך. אבל צריך קצת לנער אותך לפעמים. לנער ממך את האבק כדי לתת לאריה שבתוכך לשאוג. אתה כל היום משתיק אותו. יאללה – תן לעצמך להיות. לא מגיע לך?”.