סט זרע שמשון על התורה - פורמט כיס (21) כא' כרכים / ר' שמשון חיים נחמני זצוק"ל
והוא דברים יקרים ונעימים, ודרושים ארוכים וקצרים, וביאור מאמרי חז"ל תמוהים ומיישב מדרשים פלאים, ומנופת צופים דרש סמוכים, ובפרד"ס התורה המה משולבים, ודבריו מדבש מתוקים, אשר אזן חקר וחבר גבר חכם בעוז האדם הגדול בענקים, ידיו רב לו בנגלה ובנסתר, אב בחכמה ובתורה, קדוש יאמר לו בכל מיני קדושות המקובל האלהי כבוד מורינו הרב רבי שמשון חיים זצוקלה"ה בן כבוד מורינו החכם רבי נחמן מיכאל נחמני זלה"ה אשר היה שמו נודע בשערים ומעייני חכמתו נפוצו חוצה כאשר הרביץ תורה והאיר והבריק זוהר חכמתו בעיר מודינא, ועוד הופיע וזרח אור תורתו בעיר פיסא וק"ק סיינא ובסוף בק"ק ריגייוו, והוא אשר חיבר ספר תולדות שמשון על מסכת אבות.

בתוך ההקדמה של מרן המחבר זי"ע מעתיר ומבקש בעשר לשונות של תפלה לעיין בספרו וללמוד בתוכו שהיות שלבבו הולך ובוכה על כי אין לו בנים שנלקח ממו בנו יחידו בכורו ע"ה ורוצה להשאיר אחריו ברכה וזכרון לשמו וגם נותן לו מתן שכרה בצדה וז"ל " לאכול בעוה"ז ולשבוע בעוה"ב ובעל הגמול ישלם בזכות זה שכר לגומלי חסד של אמת במותב תלתא בני חיי ומזוני טבי דבזכותא תליא וכו' ועיניכם תראנה בנים ובני בנים כשתילי זתים סביב לשולחנכם חכמים ונבונים ובתים מלאים מכל טוב" ואטו מילי זוטרתא היא הבטחתו של איש אלוקים

יו"ל במהודרה חדשה באותיות מרובעות ובתוספות מראי מקומות ע"י הרב נפתלי אלימלך וואגשאהל שליט"א רב דביהמ"ד אור לשמים אפטא שנת תשע"ה.

איש לא ידע מהי הבעיה, אך דבר אחד היה ברור לכל: משהו השתנה.
המצב בביתם של ההורים הקשישים איננו כפי שהיה. פעם, היה ביקור אצל סבא וסבתא תענוג שיכול היה להתחרות באכילת מנת גלידה כפולה עם קצפת וסירופ שוקולד. אבל משהו קרה, האווירה המיוחדת נעלמה, ובמקומה השתרר בבית מתח מהול בחרדה – אורח בלתי-קרוא, שלא היה שם מעולם.
מאז ומתמיד, הייתה שבת אצל סבא וסבתא חוויה מיוחדת עבור כל המשפחה המורחבת. לאחר סעודת ליל שבת, היו הגיסים נשארים לשבת סביב השולחן, שרים ניגונים ולומדים יחד מענייני פרשת השבוע. השירה והלימוד היו מלווים בחבטות אגרופים על שולחן העץ הכבד ובנפנוף ידיים נלהב לכל עבר. הגיסות נהנו לשבת על שתי הספות בקצהו השני של הסלון, מעיינות בשבועונים ומפטפטות ביניהן בנחת. אך אותה שבת, בה התחוור לנו לראשונה כי משהו אינו כשורה, הייתה שונה מכל השבתות שקדמו לה.

פמוטות הכסף בהקו כתמיד, כוסיות שמן הזית נצצו באורן הזהוב כתמיד, והאוכל היה טעים כפי שהכרנו אותו; ועם כל זאת – תחושת אי-הנוחות העמומה הייתה משותפת לכולנו.
החלפנו בינינו מבטים תוהים, מנסים להבין את הסיבה לשינוי הגדול באווירה, אך המסתורין אפף את כולנו. באותו שבוע, הלימוד סביב השולחן לא זרם כרגיל, ואפילו פטפוטי הנשים נשמעו מאולצים. במוצאי שבת
עזבנו את בית ההורים הקשישים בתחושה לא נעימה; משהו מאד לא בסדר אצלם.
הפעם הבאה בה נפגשנו כולנו הייתה בחג הסוכות של אותה שנה. הערב היה קריר במיוחד, והרוח שנשבה העבירה בנו צמרמורת, מרמזת על החורף הקרב. דפנות הסוכה היו מעוטרות בתמונות וביצירות, מעשה ידיהם של הנכדים האהובים. כל המשפחה התאספה, נחושה בדעתה כי הפעם תהיה האווירה טובה יותר, מלאת חיים. עדיין לא הבנו מה בדיוק לא היה בסדר בפעם הקודמת בה נפגשנו, אך כעת היינו החלטיים: המפגש הזה יהיה שונה.

הסעודה החלה ללא אירוע חריג. האוכל היה נהדר, הדג האפוי היה טעים ועסיסי, מתובל כפי שרק סבתא יודעת. דברי התורה שנאמרו סביב השולחן רוממו את הרוח ונתנו השראה לכולם, והשיחה שהתפתחה הייתה ערנית ונלהבת. רק סבא – חמי – לא השתתף כרגיל. הוא נראה עצוב, מכונס בתוך עצמו, מגיב במילים קצרות ובקושי טועם מהאוכל המוגש לו. השתיקה לא הלמה אותו – הוא העריך מאד וחיבב דברי תורה, ותמיד התעניין בדברינו והתייחס אליהם. כולנו היינו מודאגים. החלפנו בינינו מבטים מוטרדים,
מנסים להבין מהי הבעיה. לפי התנהגותם של הנכדים, ניתן היה להבחין כי גם הם קלטו שמשהו אינו כשורה.
הנכדות הגישו את המרק לשולחן, ובדקות הבאות השתרר שקט בסוכה, בעוד הכל עסוקים באכילה. ואז, הניח סבא את הכף לצד קערת המרק המהבילה, ממנה טעם בקושי שתיים-שלוש כפות. הוא הדף לאחור את כיסאו בהבעה משונה ביותר על פניו, קם על רגליו מבלי להביט באיש מאתנו, ויצא מן הסוכה בצעדים כבדים, כתפיו שמוטות, כאילו הזדקן ברגע אחד. איש לא ידע כיצד להגיב. מעולם לא ראינו אותו מתנהג כך.
מאז ומתמיד הוא היה סמל להתנהגות אצילית. חמותי נחפזה לצאת בעקבותיו.
מיד לאחר-מכן פרצנו כולנו בבליל של קולות ושאלות, מנפנפים בידינו ומניעים את כתפינו בחוסר-אונים. נראה היה כאילו אנחנו עומדים בפני טרגדיה כלשהי. לאחר שנרגעו הרוחות, חיכינו לחמותי שתחזור, עדיין
תוהים לפשר הדבר. היא שבה לסוכה לאחר דקות ספורות. כולם הפנו אליה מבטים שואלים, ממתינים להסבר. בעיניה נצצו דמעות; היא פתחה את פיה והחלה לדבר.
"אבא חולה מאוד", סיפרה לנו, והדמעות החלו לגלוש במורד לחייה הקמוטות. אחת הבנות תחבה בידה ממחטת נייר. "הכול החל לפני מספר חודשים", המשיכה. "אבא החל לסבול מכאבי-בטן בלתי פוסקים. בהתחלה, התעלם מכך, בתקווה שהבעיה תיעלם מאליה, אך לאחר זמן מה הוא הבין שאין טעם לדחות את הבירור, ופנה לרופא. ואז, קינדערלאך, התהפך עלינו כל עולמנו – מרגע אחד למשנהו! הרופא ביצע צילום רנטגן, ובדק את הצילום בעוד שנינו ממתינים במשרדו, מחכים לגזר-הדין; התחושה הייתה כאילו אבא עומד למשפט על חייו. הרופא סיים לעיין בממצאים ומפיו נפלטה אנחה כבדה. אבא הבין מעצמו כי אין בפיו בשורות טובות. "'יש לך גידול בכליה הימנית', קבע הרופא בנימה קודרת. 'נהיה חייבים לנתח'. אבא הציג מספר שאלות, אך לא היה הרבה מה להוסיף.
"אני יודעת", היא המשיכה, מניפה את שתי ידיה כמבקשת להשתיק אותנו לפני שהספקנו להגיב, "תיכף תאמרו שעלינו להודות להשם על-כך שזו רק אחת מהכליות. אבל הרופא סבור שהסיכוי שיצליחו להוציא את הגידול ללא סיבוכים נוספים אינו גדול". קולה נרעד, ובנותיה מיהרו לגשת אליה, משמיעות דברי ניחומים ועידוד. אם-כן, המצב הרבה יותר גרוע ממה ששיערנו; ידה הקרה של המחלה נגעה במשפחתנו. כעת, סוף-סוף, הבנו מה אירע לאווירה בבית ההורים.

בקהילה שלנו רחשו כבוד רב לאבא, וקשר קרוב היה לו עם אנשים רבים. לא קל להסתיר חדשות מעין אלו. הוא כבר שיתף חלק מידידיו במצבו; אחד מהם, שמעון, ניהל חנות ספרים, היחידה בעיירתנו באחת
מתפוצות הגולה.
שמעון אהב מאוד את עיסוקו. אין דבר שהוא נהנה ממנו יותר מאשר להיות בעולמם של הספרים, והוא לא סתם מכר אותם; הוא הכיר את ספריו. רבים הם אנשי המכירות הטובים, אך מעטים מהם אוהבים באמת
את הסחורה שהם מוכרים, כפי ששמעון אהב את ספריו. תמיד היה מוכן עם וורט מעניין על פרשת השבוע, וכל מיני רעיונות ומושגים מעניינים ובלתי מוכרים היו שגורים על לשונו, מושגים אשר צמחו מתוך הקשר העמוק שלו עם מקצועו. לבו של שמעון יצא אל ידידו, והוא חשב עליו רבות. באחד הימים, עלה רעיון במוחו, והוא קיווה כי בו טמון הסיכוי לישועה.
חלפו מספר ימים, ואבא נכנס לחנותו של שמעון, שואף לקרבו בהנאה את ניחוח הספרים החדשים שיצאו זה-עתה ממכבש הדפוס. הוא החל לעלעל בספרים חדשים שהופיעו לאחרונה, מתענג על מראה אותיות הזהב המתנוססות מעל כריכות העור הבוהקות. שמעון הבחין בו ואותת לו לגשת אל פינת החנות, שם סיפר לו בקול נמוך כי יש לו רעיון נהדר. אבא נעץ בו מבט חוקר, תוהה בלבו, מה כבר יכול ידידו לעשות למענו?
"אתה ודאי יודע", אמר שמעון, "כי במהלך עבודתי אני נתקל באלפי ספרים העוסקים במגוון עצום של נושאים, החל מבריאת העולם ועד להלכות פדיון הבן. באחד הספרים הפחות ידועים מצאתי משהו, שאני
סבור כי עליך לדעת עליו". אבא אותת לו בידו שימשיך.
"סגולות רבות יש, ופעולות שונות שניתן לנקוט בהן במקרה של מחלות ומצבים שונים מסוימים", אמר. "מרביתן ידועות ומפורסמות, מי יותר ומי פחות. אך לעתים אני נתקל בסגולות לא שגרתיות, דברים שרובנו מעולם לא שמענו עליהם. וכך נתקלתי בהבטחה".
אבא הוסיף להביט בו, והשאלה הדהדה בשתיקתו.
"כן", המשיך שמעון, "בדיוק כך! הבטחה! ישנו ספר בשם 'זרע שמשון', אותו כתב אדמו"ר חסידי בשם ר' שמשון חיים נחמני. הוא לא זכה לזרע של קיימא, אך הוא כתב ספרים, ובהקדמתו ל'זרע שמשון' הוא מבטיח הבטחות שונות למי שילמד מתוך ספרו: הוא יעמוד לצדו, כך הוא מצהיר; הלומד יזכה להמשיך ולשבת ליד שולחנו, מוקף בצאצאיו… יושפע בברכות נהדרות, בבית מלא כל-טוב; הברכות יחולו עליו בעולם הזה, וימשיכו גם בעולם הבא… והכול בשכר שילמד בספרו.
"הנה", אמר שמעון בעודו שולף את הספר מאחד המדפים. "הנה הספר. 'זרע שמשון' על התורה". הוא מסר את הספר לחמי בתנועה חגיגית.

"הספר איננו מוכר או מפורסם, אך יודעי דבר מספרים על ניסים ונפלאות שהיו בזכותו. דבר נוסף: לא קל להבין את דברי המחבר", המשיך ידידו.
"מכל מקום, קח את הספר לביתך ונסה. מה יש לך להפסיד?"
אבא לקח את הספר והחליט לנסות, ברצינות. הוא לא בזבז רגע, ומיד פתח את הספר והחל ללמוד את דברי ה"זרע שמשון" על פרשת אותו השבוע. הדברים היו מסובכים למדי, כפי שאמר לו בעל החנות, אך אבא חש שהכליה שלו מצדיקה את המאמץ. לא היתה לו שהות. הניתוח נקבע לשבוע הבא, ובמהלכו אמור המנתח לכרות את הכליה הנגועה. אם זכות הלימוד מתוך הספר עשויה לעמוד לו בשמים, אזי הוא ילמד מתוכו.
לאחר מספר ימים, התקשרו אליו ממשרד הקבלה בבית-החולים.
"מיסטר שיינבלום, עלי להודיע לך כי ד"ר סימפסון, הרופא שהיה אמור לנתח אותך, החליט להקדים את ימי החופשה שלו, ולכן הוא לא יהיה זמין ביום הניתוח שלך. אי-לכך", המשיך קולה האדיש להתנגן מתוך אפרכסת הטלפון, "ברצוני לקבוע לך פגישה עם ד"ר או'קיף, סגנו של ד"ר סימפסון.
הוא ימלא את מקומו". היא נעצרה לרגע, שאפה מעט אוויר ומיד המשיכה בשטף דבריה: "התוכל להגיע לכאן כדי לפגוש את ד"ר או'קיף ולעבור על התיק שלך אתו, כדי שנוכל לוודא כי הכל מסודר וכי ניתן לקיים את הניתוח כמתוכנן?"
"כן", התאמץ אבא להשיב.
"בסדר", אמרה וקבעה לו תור למחרת היום.
החדשות עוררו בלבו של אבא חשש כבד. לא זו בלבד שהניתוח אכן עומד להתקיים, אלא המנתח יהיה מישהו בלתי מוכר, רופא שהישגיו הרפואיים רחוקים מרשימת ההישגים המרשימה של ד"ר סימפסון.
ד"ר או'קיף היה אדם צעיר וחייכן ממוצא אירי, בשנות השלושים לחייו. הוא הוביל את אבא לתוך משרדו המרוהט בטוב-טעם והחווה בידו על כיסא. שערו הבהיר הקיף את פניו במסגרת תלתלים, וזוג עיניים חכמות הביטו באבא מבעד למשקפיים ללא מסגרת. הוא הקרין סימפטיות ואכפתיות, ושאל את אבא אם הוא מוכן לסקור אתו את מהלך מחלתו. לאחר שיחה קצרה ונינוחה, ביקש ד"ר או'קיף ממזכירתו להכניס פנימה את תיקו הרפואי של אבא ואת צילום הרנטגן שבוצע לפי הוראתו של ד"ר סימפסון. התיקים
הגיעו והרופא נטל את צילום הרנטגן, ניגש לפינת החדר והחל מתבונן בו מול מסך מואר שהותקן על הקיר. כך ניצב על מקומו, דומם, במשך דקות ארוכות, שקוע במחשבות. מצחו התקמט ומבט נבוך הופיע על פניו.
הוא הסיר את משקפיו והזעיף פנים אל צילום הרנטגן, מסובב אותו אנה ואנה, בעוד עצביו של אבא מחשבים להתפקע. האם האבחון הקודם לא היה מדויק? ואולי המחלה תקפה את שתי הכליות? לבו הלם בעוז, וקצב
פעימותיו נדמה לו כרעם מתגלגל. מה קורה כאן? לבסוף, השיב הרופא את משקפיו למקומם הטבעי, הניח את צילום הרנטגן על שולחנו והתיישב מול אבא.

"ובכן, מיסטר שיינבלום", אמר. "אין זה נעים לי לומר זאת, אך חוששני כי ד"ר סימפסון שגה באבחנתו. כפי שאני רואה בצילום, אין כל סימן למחלה בכליותיך – אף לא באחת מהן; הממצא היחיד שאני עשוי לחשוד בו הוא ציסטה, לא גרוע מכך".
אבא נשם לרווחה בהקלה עצומה. ד"ר או'קיף סיכם בחיוך: "איננו עומדים לפני כריתת כליה… למעשה, איננו עומדים להוציא שום דבר, חוץ מאשר להוציא אותך מבית-החולים. שוב לביתך, מיסטר שיינבלום, אל משפחתך, ותהיה מאושר. אתה אדם בריא!"
אבא עזב את בית-החולים כחולם בהקיץ; ניתן לדמות את הרגשתו במשהו לאברהם אבינו ביוצאו מתוך כבשן האש בריא ושלם, בגופו ובנפשו.
הוא שב לביתו, לבני משפחתו היקרים, שהיו ישובים כולם סביב השולחן, ממלמלים פרקי תהילים וממתינים…
אבא חזר לכולנו על פרטי המעשה: כיצד התחיל ללמוד מתוך הספר "זרע שמשון"; כיצד הבטיח מחבר הספר הבטחה גורפת לכל מי שילמד מתוך ספרו; כיצד רופאו, היועץ הבכיר, הפקיר אותו לפתע ויצא לחופשה; כיצד הוא חשב לעצמו כמה נורא הדבר, וכיצד הרופא שמילא את מקומו אמר כי המחלה נעלמה כאילו מעולם לא הייתה!
מאוחר יותר באותו יום, ניגש אבא לידידו שמעון, לביקור. הפעמון התלוי מעל דלת הכניסה השמיע את צליליו הענוגים בעודו פוסע פנימה. הוא הביט סביב בערמות הספרים בחיוך. ברוך השם, הוא חופשי! הוא יכול ללמוד בכל הספרים הללו. עוד ימים רבים של לימוד תורה לפניו. שמעון ישב מאחרי הדלפק, מציין את מחיריהם של ספרים שזה עתה הגיעו לחנותו. הוא הגביה את עיניו לעבר המבקר, ודי היה לו בעיניו הבורקות של אבא ובחיוכו הרחב כדי שיבין את כל הסיפור.
אבא שיתף אותו בחדשות המרגשות, ואז שלף שמעון בקבוק משקה מתחת לדלפק, ומיד אחריו צצו שתי כוסיות. הם שתו בצוותא "לחיים", ואחר כך שאל אבא את שמעון, האם לדעתו יש לפרסם את הסיפור, כדי
שאנשים נוספים יידעו על הספר ועל הבטחתו של ה"זרע שמשון". תגובתו של שמעון הייתה כי זו סגולה שאינה מוכרת אלא לבודדים, ולפעמים כשהדבר איננו מפורסם, הרי זו לטובה. אולם, לאחר שבוע התקשר ואמר לאבא שבמחשבה שנייה הוא סבור, כי מן הראוי ליידע אנשים רבים ככל האפשר אודות הבטחתו של ה"זרע שמשון". אחד האנשים ששמעו את הסיפור התפעל כל-כך עד שדאג להדפסה חוזרת של הספר, וכך הפך את ה"זרע שמשון" לספר אותו ניתן להשיג בכל מקום.
הערת המחבר: לאחר שסיפור זה התפרסם לראשונה בעיתון "המודיע" באנגלית, נמכרו כל העותקים של הספר "זרע שמשון" בכל חנויות הספרים ברחבי העולם. עד היום מתקשרים אלי אנשים מדי פעם בפעם, ומתעניינים אודות הספר, בחפשם אחר ישועה.
הסיפור כפי שסופר על-ידי חתנו של "מיסטר שיינבלום" (השמות שונו).(מתוך אתר רדיו קול חי).