התורה אינה מפסלת אותנו אלא מחברת אותנו עמוק יותר עד מקום היכלו של המלך, עד נקודת ה’ירושלים’ והתחייה שבתוכנו.

באותה מידה, לחנך ילד פירושו לשנות אצלו את הציורים הפנימיים, לא דרך הטייתו להיות להיות אדם אחר אלא דרך העמקה באישיותו.  פקידו של האב בחינוך בנוו אינו להוכיח וליישר את הילד על ידי אמירות מוסריות בלבד, אלא בעיקר להופיע מול הילד בציור פנימי עמוק יותר, להיות בשבילו מודל להערצה, לחיקוי, להשתנות, להעמקה. 

לכן, לימוד התורה בין אב לבנו צריך להתחילבילדות דווקא, על מנת שבגיל שבו הילד מתחיל לפתח מקום ‘עצמי’, גיל ההתבגרות, הוא כבר ירצה ללמוד עם אביו מעצמו ומיוזמתו. החוויה הראשונית של ה’ביחד’ אינה צריכה להיות רק ביצירה המשותפת.

זהו היסוד של הרפואה  המונעת של הנפש, להעצים את העושר הציורי של הילד, כמובן, בתנאי שהלימוד הוא בנחת, באהבה גדולה, בפנים אל פנים, בידידות, בחום ומתוך חוויה של מפגש עמוק ואמיתי. כי מגמתנו היא להביא את הילד לרצות ‘לבקר בהיכלו’.